יום שני, 14 ביוני 2010. יום שלישי, 25 במאי 2010. בזמן האחרון הרבה מחשבות כפייתיות טורדות את ראשי, אני מנסה להבין אם הפרוייקט הוא זה שמשפיע עלי להתרכז בפרטים הקטנים, לא לשחרר, לחפור בזה עד שיהיה שקט. או שמא תמיד הייתי כזאת. אחרי שהסתובבתי בבית שלי עם מצלמה הבנתי שה-OCD הולך איתי תמיד, הרבה לפני הפרוייקט. נתחיל את הסיור האובססיבי מהכניסה לבית, יש בי אהבה לחמסות יחד עם פחד מעין הרע. זה התחיל אחרי שעברתי לגור פה, קיבלתי כמה חמסות ומאז זה יצא מכלל שליטה. כל מה שתלוי חייב להיות באותו גובה, במרחקים שווים.

יום שלישי, 1 ביוני 2010. הקולקציה של שאנל התאפיינה בצבעי מדבר, שמלות ארוכות, כפתנים, וולנים, ובבדים נשפכים כמשי ושיפון לצד בדי דנים העשויים כתלאים. יום רביעי, 12 במאי 2010. עכשיו הגיע הרגע לקפל את השרוולים ולהתחיל עם העבודה האמיתית- לתפור את הדגם הסופי! הנה כמה תמונות בתהליך ליצירת הבגדים. מרססים בדבק את החלקים כדי שהמשי לא יברח, בודקים שהחוט הישר יושב במקום.

יום חמישי, 29 באפריל 2010. עד כמה אפשר למתוח את הגבולות? ומה קורה שהם ניפגשים. מגפי עור מתחת לברך ? כבר בשלהי שנות ה- 90 חדרו למערכות הלבוש שלנו סופית מגפי הצבא הגבוהות . סופריז סופריז אני לא היחידה שחשבה על זה .

הגיגים על פאריס הילטון, מיס פיגי ומה שביניהן. יום ראשון, 6 ביוני 2010. יום רביעי, 21 באפריל 2010. לפעמים דווקא ברגעים הכי לא צפויים של החיים, באמצע שיגרה יומיומית, משהו מצית לנו את דימיון ואנו שוקעים בפנטזיה על עולם אחר, שבו אנו מפורסמים, עשירים, מוכשרים ויפים. עולם שבו דאגות הקיום היומיומיות מתפוגגות להן ואנו נמצאים על הבמה, באור הזרקורים וכל העיניים מופנות אך ורק אלינו. הרגע הקטן הזה יכול להתרחש בכל מקום. כל אדם עם קצת דמיון ימצא את עצמו חולם בהקיץ.

משוטטת במחוזות הסהרורים של ספק דימיון ספק מציאות. יום שישי, 4 ביוני 2010. יום שני, 3 במאי 2010. קולקצייה סופית והבחירה שלי לביצוע. להתחיל ליישם את כל החלומות. זמן לשמוע חוות דעת מקצועית על התהליך והיצירה. ניסיון ליצור שילוב בן הרכות לנוקשות. יום רביעי, 14 באפריל 2010. יום ראשון, 11 באפריל 2010. יום חמישי, 8 באפריל 2010. האם יש לי חוש הומור? ניסיון להכניס קצת הומור לקולקציה. חזרה לכריסטיאן של מישל גונדרי. לביש או לא לביש? .

יום שני, 3 במאי 2010. ילדות זוהי התקופה שבה אנחנו מעצבים לעצמנו את האישיות ובונים לעצמנו השקפה חברתית. התעללות בגיל כזה תשנה את תפיסתנו על החברה ותשפיע ותעוות את כול הערכים שלנו. תשאיר אותנו במקום ובגיל בו היא התרחשה. תשאיר אצלנו פער שעם כול המאמצים הגדולים לעולם לא נצליח לגשר. אבל אוטומטית אנחנו ננסה להעביר תיקון. בוא נחזור לילדות וננסה לתקן אותה. אני רוצה להציג את הדמויות שבחרתי. עם התחלת נימוק לקווים המאפיינים אותה. את הוידאו מצאתי לאחר פתיחת הבלוג ובחירת הדמויות.

יום שני, 14 ביוני 2010. אם, למשל, תחשבו ביתר עומק על המוות, יהיה באמת מוזר אם אגב כך לא יזדמנו לכם תמונות חדשות, שדות לשוניים חדשים. תחושות של מתח, ציפייה, וגם קצת הקלה. אם כבר למות- אז בסטייל. הפקת אופנה גאונית- מתוך מגזין wound 5. כמו האדם גם העץ צומח. כמו העץ הוא שואף למעלה. כמו האדם הוא נשרף באש. קברו אותי בחלקה של עפר. ומר לי, מר לי בפה.